אז מה עושים עם שיטת הבחירות שלנו? (או- על משילות, ייצוגיות, ומה שביניהם)

במהלך עשרים השנים האחרונות, התרחשו ניסיונות הולכים וגוברים להעלות את אחוז החסימה. הניסיונות המוצלחים ביותר בעניין היו בכנסת ה-13 (ממשלת רבין), שבה הועלה אחוז החסימה מה-1% המקורי שנקבע על ידי בן גוריון, ל-1.5%. גם בכנסת ה-17 (ממשלת אולמרט) הועלה אחוז החסימה, הפעם ל-2%, מה שמנע סופית את קיומן של מפלגות יחיד, ועד היום מונע לעיתים ממפלגות שזכו לשני מנדטים, לפי חלוקת הקולות הרגילה, להיכנס בכלל לכנסת (עוצמה לישראל בכנסת ה-19, למשל). כיום יש ניסיון עיקש של מספר ממפלגות הקואליציה, בראשות ישראל ביתנו, להעלות את אחוז החסימה לכ-3%-4%. אחוז החסימה מעוות את תוצאות הבחירות, מה שלעיתים יוצר מקרים משעשעים, כמו למשל שבבחירות 1995 ברוסיה, אחוז החסימה של 5% מנע מלא פחות מ-45% מהקולות הכשרים ייצוג בפרלמנט,

או בבחירות המקומיות במועצה המקומית מע'אר, שם בשנת 1965 אף אחת מ-19 המפלגות שהתמודדו למועצה לא עברו את אחוז החסימה.

מפגינים רוסים נגד אחוז החסימה

הטיעונים הקלאסיים בעד ונגד אחוז החסימה (והעלאתו בפרט) שחוקים למדי. מצד אחד, טוענים התומכים כי הדבר יחזק את המשילות. כלומר, מפלגות קטנות יתקשו להיכנס לכנסת, ובכך יתחזקו המפלגות הגדולות. כתוצאה מכך תהליך הרכבת הממשלה יהיה חלק יותר וכרוך פחות בויתורים פוליטיים לטובת המפלגות הללו, בצורה בלתי-פרופורציונלית לגודלן. העלמתן של המפלגות הקטנות גם ימנע תופעות של פרישת-פתע של אותן מפלגות קטנות מהקואליציה, מה שמפיל ממשלות במהירות ויוצר בעיה של בחירות תכופות, יקרות, וחסרות משמעות.

מנגד ישנה האמירה העקרונית, שהייצוגיות המפלגתית היא הערך העליון בדמוקרטיה, ואסור להתפשר עליה גם לטובת ממשל יציב יותר המסוגל לבנות מדיניות ארוכת טווח. לכך עונים הראשונים שכל מה שהמפלגות הקטנות צריכות לעשות כדי לשמור על ייצוגן- הוא להתאחד ולרוץ כרשימה משותפת. זאת במטרה "לגרום להצנעת אינטרסים סקטוריאליים" כלשון החוק.

הוויכוח בין שתי הגישות הללו נראה לעיתים כמו דו שיח של חרשים. הטיעונים אינם באינטראקציה אחד עם השני, וכמעט שאין דיון על השאלה הפרקטית- מה קורה בפועל כשאחוז החסימה עולה, במיוחד במדינה עם תרבות פוליטית כמו זו של ישראל?

לצורך בחינת עניין זה, הבה נסכים עם הטענה העקרונית שיש לחזק את המשילות גם במחיר אובדן מסוים של הייצוגיות. כמו כן גם נניח שהעלאה ל-3%-4% של אחוז החסימה לא תיצור פגיעה משמעותית בייצוג הציבור הערבי בארץ בשל איחודים (למרות שכל מי שמכיר את חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד יודע, שהשוני האידיאולוגי ביניהם דומה לזה של מרצ, ש"ס והליכוד בציבור היהודי). גם אם אנו מסכימים עם כל הטענות הללו של תומכי העלאת אחוז החסימה, בואו נבחן את טענתם המרכזית- הדרת מפלגות קטנות מהכנסת תחזק את המשילות ותמנע "סחטנות פוליטית" של מפלגות לשון-מאזניים.

הטענה היא למעשה, שהמפלגות הקטנות (בנות פחות מ-4 מנדטים), הן אלה שמהוות את לשון המאזניים שממשלות נחות עליהן, וריכוז הכוח בידי המפלגות הגדולות יותר יגביר את יציבות הממשלות, וכתוצאה מכך את המשילות. אז בואו נברר מי הן בדיוק אותן המפלגות ה"גדולות יותר". עם אחוז החסימה החדש, מפלגת ימין קיצונית כמו "עוצמה לישראל" לא תטרח בכלל לרוץ. ולאיפה אותם מצביעי עוצמה לישראל יילכו? לליכוד, שאינו מתנגד עקרונית לוויתורים טריטוריאליים? מובן שלא. ח"כי עוצמה לישראל היו נשארים בבית היהודי-האיחוד הלאומי, מקצינים אותה, ו(רוב) מצביעיהם היו נשארים איתם. מנסחי החוק מודים בעצמם שהעלאת אחוז החסימה מכוונת בעיקר כלפי מפלגות קיצוניות.

בסיכומו של דבר, אפשר לראות שהעלאת אחוז החסימה תביא למעבר של קולות מהמפלגות הקטנות למפלגות הבינוניות, שקרובות אליהן אידיאולוגית. מפלגות בינוניות ששואפות להיות שותפות בכירות בקואליציה קרובה אליהן, ולאו דווקא לכוון לראשות הממשלה.

אני טוען, שדווקא לא המפלגות הקטנות גורעות מהיציבות, אלא דווקא אותן מפלגות בינוניות. הסיבה לכך ברורה- המפלגות בנות 1-4 מנדטים הן כמעט תמיד פשוט קטנות מדי מכדי להפיל ממשלה. דווקא למפלגות הבינוניות, להן יש לרוב יותר מעשרה מנדטים, יש את הכוח להפיל ממשלה בהינף אצבע, ולגרום לראש הממשלה המכהן כאב ראש אדיר. בממשלה הנוכחית, למפלגה הקטנה ביותר (התנועה, בעלת 6 מנדטים), אין את היכולת להפיל את הממשלה פשוט בשל קוטנה היחסי (לממשלה הנוכחית יש 68 מנדטים, 8 יותר מה-60 הנדרשים). אך לכל אחת ממפלגות הקואליציה הבינוניות (יש עתיד, הבית היהודי, ובמידה מסוימת גם ישראל ביתנו) היכולת להפיל את הממשלה על ידי החלטה פשוטה לפרוש. וראו איזה פלא- בדיוק אותן מפלגות הן אלה שמקדמות בצורה האינטנסיבית ביותר את העלאת אחוז החסימה (בעוד שביבי עצמו, דווקא, מהסס בקשר לכך). העלאת אחוז החסימה ומעבר של קולות מהמפלגות הקטנות (שלא ייכנסו לכנסת) למפלגות הבינוניות, לא רק שלא יחזק את היציבות, אלא דווקא יחליש אותה.

הבה נבחן טענה זו במבחן ההיסטוריה. אני הולך להציג את כל ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות (1984-2014), ואת הסיבה להתפרקותן המוקדמת, אם הייתה כזאת.

ממשלה	סיבה להתפרקות	מספר המנדטים של המפלגה המפרקת
ה-21-22 (ממשלות האחדות של פרס ושמיר)	התקיימה כסדרה למשך כל הכנסת ה-11	–
ה-23	פרישת המערך בראשות פרס ב-1990	39
ה-24	פרישת תחייה ומולדת מהממשלה ב-1992	3+2
ה-25 -26	ממשלות רבין–פרס, ה-25 פורקה בעקבות רצח רבין, ושמעון פרס המשיך את כהונתה כמתוכנן	–
ה-27	ש"ס, יהדות התורה, וישראל בעלייה סירבו לאשר את התקציב	10+7+4
ה-28	פרישת ש"ס מהממשלה	17
ה-29	פרישת העבודה מהממשלה	26
ה-30	האירוע המוחי של שרון	–
ה-31	התפטרות אולמרט וחוסר היכולת של לבני להקים מחדש קואליציה בשל חילוקי דעות עם ש"ס ויהדות התורה	12+6
ה-32	הקדמה יזומה של הבחירות	–

אנחנו רואים, שהסיפור על מפלגות זערעוריות שבכוחן הדל מפילות ממשלות הוא בסך הכול מיתוס. מי שבאמת הפיל ממשלות לאורך כל אותן שנים אלה מפלגות בינוניות, שדווקא אותן העלאת אחוז החסימה מחזק. אותן מפלגות בדיוק שתמכו ותומכות בהעלאת אחוז החסימה (וביכולתן לכפות את רצונן, משום שהן ה"סחטניות" האמיתיות). לכן, אם ברצוננו לוותר על חלק מהייצוגיות כדי לחזק את המשילות, עלינו למצוא שיטה שלא מפלה לטובה את המפלגות הבינוניות, כמו העלאת אחוז החסימה, אלא כזאת שדווקא מחזקת את גרעין השליטה של הממשלה- המפלגות הגדולות.כלומר, במהלך 30 השנים האחרונות (ואף יותר מזה, אם מתעמקים בממשלות בגין ורבין), אך ורק ממשלה אחת מתוך ה-10 שהיו, הופלה ע"י מפלגות קטנות. וגם במקרה הזה, לא הופלה הממשלה על ידי מפלגה קטנה אחת, אלא על ידי שתי מפלגות שכוחן המאוחד עדיין עולה על אחוז החסימה של ה-3%-4%. ויש לזכור שבנוסף לכך, עד 1992 יכלו מפלגות יחיד להיכנס לכנסת.

גרעין השליטה של המפלגות הגדולות הוא זה שמשפיע באמת על יציבות הממשלה. הוא זה שמכתיב את עמידות הממשלה והעומד בראשה ל"סחטנות" של מפלגות קטנות ובינוניות. ובשל התרבות הפוליטית בארץ, גרעין שליטה זה נמצא ברגרסיה לאורך שנים-

כעת אציג אלטרנטיבה שעושה בדיוק את זה- הגדלת גרעין השליטה של המפלגות הגדולות, עם מינימום של פגיעה ממשית בייצוגיות בכנסת. שיטה זו היא שיטת הבחירות האזורית, שאשלב אותה עם השיטה הנוכחית לכדי שיטה היברידית שתניב, לדעתי, את התוצאות הטובות ביותר.

לפי שיטת הבחירות האזורית, מחלקים את הארץ למספר רב של אזורי-בחירה שווי אוכלוסייה. בכל אזור כזה, מתמודדים מספר מועמדים מפלגתיים או בלתי מפלגתיים, שוכני אותו אזור. ביום הבחירות, מצביעים הבוחרים לאחד המועמדים של האזור שלהם, וזה שזכה למספר הרב ביותר של קולות- נבחר להיות חבר הכנסת מטעם אותו אזור. לשיטה זו מספר יתרונות ברורים על פני שיטת הבחירה המפלגתית:

1. כיום, חברי הכנסת נבחרים, למעשה, על ידי המפלגות ולא על ידי הציבור. הדבר גורם לכך שחברי הכנסת, במיוחד של מפלגות גדולות, שואפים הרבה יותר לרצות את מתפקדי המפלגה ועסקניה, מאשר את ציבור הבוחרים שלהם. זה גורם לתופעות של "התפקדויות ארגזים", או עסקאות פתלתלות עם מרכז המפלגה. בשיטת הבחירות האזורית, חברי הכנסת נבחרים ישירות על ידי האזרחים, והם חייבים דין וחשבון אך ורק להם.
2. הדבר מחזק בצורה משמעותית את המפלגות הגדולות. בשל העובדה שבכל אזור המועמד עם מספר הקולות הגבוה ביותר מנצח, למפלגות קטנות ובינוניות קשה הרבה יותר להראות הישגים ברמה האלקטורלית ולמצוא אזורים בהם המועמדים שלהם ייכנסו לכנסת. בבריטניה, בה השיטה נהוגה שנים רבות, המערכת הפוליטית היא כזאת של 3-4 מפלגות
3. שיטת בחירות כזאת מובילה לייצוג ראוי של אוכלוסיות שלא תמיד מיוצגות, בגלל שיטת הבחירה המפלגתית. שיטה כזאת תוביל לייצוג פרופורציונלי של אזורי פריפריה שכמעט שלא מיוצגים בכנסת, על חשבון אליטת-מרכז-הארץ שכרגע שולטת ברוב מוחלט.

שיטה זו מיושמת בד"כ במדינות גדולות- שם יש יתרון רביעי, של ייצוג האינטרסים האזוריים, שבשל גודל המדינה יכולים להיות מאוד שונים מאזור לאזור. אך אני מאמין שגם במדינה יחסית קטנה כמו ישראל, שלושת היתרונות העצומים שנזכרו למעלה מספיקים בהחלט כדי ששיטה זו תהיה מוצלחת בהרבה מהעלאת אחוז החסימה.

הבעיה העיקרית עם שיטה כזאת היא לרוב בעיית התווית הגבולות (Gerrymandering).

על ידי שינויים קלים בגבולות אזורי הבחירה, ניתן להביא לייצוג לא פרופורציונלי בכנסת. בעיה זו, ופתרונה האידיאלי(חלוקה מתמטית של אזורי הבחירה), מוסברים היטב בסרטון הנפלא הבא-

הבעיה השנייה הינה למעשה, האובדן היחסי של הייצוגיות. שיטת בחירות כזאת תצמצם את מספר המפלגות לבין 2 ל-4 ,תביא למירכוז בלתי נסבל של העמדות הפוליטיות המיוצגות בכנסת, ותשאיר כל דבר שהוא מחוץ לקונצנזוס בחוץ. הפתרון לבעיה זו הוא השיטה ההיברידית. בשיטה ההיברידית, הבוחר מגיע לקלפי ובידו שני פתקים- פתק אחד למועמד האזורי, ופתק אחד למפלגה ארצית. הכנסת תורכב מ-60 ח"כים אזוריים שנבחרים מ-60 אזורי בחירה בארץ, ומ-60 ח"כים שנבחרים כחלק ממפלגות בדומה לשיטה כיום. בסך הכול הכנסת תישאר באותו הגודל בדיוק- 120 ח"כים. על מפלגות הרצות בצורה ארצית לא יוטל אחוז חסימה, כך שאחוז החסימה הפרקטי יהיה 1/60, כלומר 1.67%, ירידה קלה בלבד מהמצב כיום. אנחת רווחה לכל אלה החוששים משום מה מחבר כנסת יחיד שנבחר רק על ידי 30,000 איש.

בסופו של דבר, העלאת אחוז החסימה הינה איוולת ממדרגה ראשונה, גם אם רואים לנכון באופן עקרוני לוותר על חלק רק מהייצוגיות והפלורליזם בכנסת, (שבאופן כללי מעודד את חופש הביטוי ואת השתתפות הציבור כולו במערכת הפוליטית, גם אם הוא לא מתיישר עם הקונצנזוס), ישנן דרכים טובות בהרבה להשיג הרבה יותר.

מה ישראל צריכה לעשות? (או- על תוכניות פעולה)

עכשיו, כשהנחנו את הנחות היסוד האידיאולוגיות, והראינו מה קורה בצד השני, ננסה לראות מה קורה בשטח, ומה צריך לקרות. המאמר הראשון בבלוג זה היה תיאורטי מאוד ועסק באידיאולוגיה צרופה, בעוד המאמר השני היה כמעט מחקרי. במאמר זה אתמקד בדעתי האישית על מגוון תוכניות הקיימות כרגע בשטח, כולל המדיניות הנוכחית של ממשלת ישראל, אשווה ביניהם ואסיק מסקנות.

בואו נבחן מה הממשלה עושה היום. לאחר שרשרת הסכמי ביניים (בראשם אוסלו) ונסיגות חד צדדיות (בראשן ההתנתקות), המצב נראה שברירי למדי. למרות ירידה דרמטית במספר הנפגעים והמתים הישראלים (עוד על כך בהמשך), הסכסוך עדיין עומד באיבו, וסופו לא נראה באופק.

בימים הקרובים ממשלת הימין של הליכוד בראשות נתניהו הולכת להיכנס למו"מ עם הפלסטינים. שוב. ההנפצה ברורה מקילומטרים. זה הולך להיות מו"מ מזויף לחלוטין. על מה הוא ייפול? ככל הנראה על אותו דבר שהמו"מ הקודם נפל עליו. ישראל דרשה לספח חלקים נרחבים מההתנחלויות. הפלסטינים הסכימו, אבל דרשו בתמורה כפרים ערביים בקרבת הצד הישראלי של הגבול ביחסי שטחים של 1:1. ישראל התעקשה על יחס פחות מזה, לטובתה. הפלסטינים סירבו, ואז השיחות התפוצצו בגלל תירוץ קלוש בדבר הנוסח המדויק של דברי סיכום אחד הדיונים.

בקצרה, ניתן לומר שממשלת נתניהו נכנסה למו"מ של 2010 אך ורק כדי לצאת מידי חובה. וכך גם תעשה הפעם. מדוע? כי אין לנתניהו שום אינטרס שהמו"מ יצליח. כשאנשים כמו אלקין, דנון ופייגלין יושבים במפלגתו, ואנשים כמו בנט, סטרוק ואריאל יושבים בקואליציה שלו, אין לנתניהו שום אינטרס להקים מדינה פלסטינית, או אפילו להתקדם צעד נוסף לכיוון פתרון (בדמות הסכם ביניים כזה או אחר). במקום זאת, עושה נתניהו הצגה. ומה מוסר ההשכל של ההצגה? "אין פרטנר".

הנה, כאן בונה הליכוד יחד עם נתניהו את ההצגה. ראשית, מכריזים חגיגית על מו"מ. שנית, מכריזים כי יש נכונות לוויתורים נרחבים (אם כי עדיין לא מספיקים כדי להגיע להסדר, זאת כל בר דעת מבין). שלישית, מנהלים מו"מ מזויף. רביעית, מפוצצים אותו על שטות, וחמישית- מכריזים ש"אין פרטנר", ממשיכים את הכיבוש, וממשיכים לבנות אלף יחידות דיור בבית אל ובמעלה חרמשים ז'.

לא שאבו מאזן הוא טלית שכולה תכלת. גם הוא נהנה במידה מסוימת מהסטטוס קוו. הוא לא צריך להתמודד עם גורמי הימין הפלסטינים במעוזם ברצועת עזה (למרות ניסיונות פיוס בשנים האחרונות, שממשלת ישראל מנסה בטיפשותה לעצור)

עם זאת, אבו מאזן הוא בהחלט פרטנר לשלום, בניגוד למה שהימין הישראלי טוען בעקשנות. הוא אומנם לא פרטנר נורווגי, אבל הוא הפרטנר הטוב ביותר שיש כרגע בשטח, והרבה יותר טוב מכל פרטנר קודם. אבו מאזן לא מאמין ומעולם לא האמין שניתן להשיג את המטרות הלאומיות הפלסטיניות בכוח.

תחת אבו-מאזן, כמות הפיגועים מהגדה לישראל עצמה הצטמצמה בצורה משמעותית, וכמות הנהרגים בהתאם. אפילו העלייה הקלה במספר ההרוגים בין השנים 2007 ל-2009 נוצרה בשל פעילות של החמאס בעזה, רחוק מאוד מתחום שליטתו של אבו מאזן והרשות.

אז מה כן אפשר לעשות? איך ניתן לפתור את הסכסוך בצורה היעילה והבטוחה ביותר?

דבר ראשון, אחד הצעדים הגדולים והחשובים ביותר שניתן לעשות, הוא להכריז קבל עם ועדה, שאין לישראל שום תביעות טריטוריאליות ממזרח לגדר הביטחון. כמו שאומר עמי איילון כאן.

הנה מפה של מתווה גדר הביטחון, לצורך המחשה:

ממערב לגדר נמצאים למעלה מ-75 אחוז מהמתנחלים, ולרוב מדובר על יישובים מבודדים וקיצוניים מאוד, כמו בית אל, הר ברכה, יצהר וכו'. יישובים שאין לישראל שום סיכוי לספח אותם בשום הסכם עתידי.

שימו לב כי לא מדובר כאן על *נסיגה* לתוואי הגדר, אלא על הכרזה שאין לישראל שאיפות טריטוריאליות באזור. זוהי הצהרה משמעותית מבחינה בינלאומית, ועשויה לגייס תמיכה נרחבת באירופה, בארה"ב, ובישראל עצמה. גם הפלסטינים יכולים להתרצות מאוד מהצהרה כזאת, וזו עשויה להיות המחווה שתפתח את המו"מ האמיתי הבא.

כאן חשוב להבהיר דבר חשוב מאוד. יש בעייתיות גדולה מאוד עם נסיגה צבאית חד-צדדית שאינה מסיימת לחלוטין את הכיבוש, כמו כן עם הסכמי ביניים. מדוע? מכיוון שדבר כזה יוצר אצל הפלסטינים *תקווה*. תקווה אמיתית שהכיבוש סוף-סוף יסתיים והם יוכלו להקים מדינה משל עצמם. וכשזה לא קורה (ממשלת נתניהו החל מ-'96, הקיפאון המדיני הפרקטי אחרי ההתנתקות), יש אכזבה עמוקה בציבור הפלסטיני, שמובילה למעין "התפכחות" ימנית. זו, בדרך-כלל, גורמת לאלימות.

לכן, הדבר החשוב ביותר לשאוף אליו הוא הסדר קבע. הסכם שלום. ברגע שהכיבוש יסתיים בצורה מוחלטת, ישראל לא תשלוט על אף שטח לא-מסופח אחד, תוקם מדינה פלסטינית *אמיתית* ואבו מאזן יכריז קבל עם ועדה שזהו, הסתיים הסכסוך, כל הרוח הגבית והתמיכה לארגוני הטרור ולתנועות הקיצוניות תצנח לאפס. בדיוק כפי שחלומות ארץ ישראל ה*ממש* שלמה של תנועות הימין היהודיות לפני קום במדינה נקברו בפח האשפה של ההיסטוריה.

אחת השאלות הקשות ביותר בשאלת הסדר הקבע היא ההתנחלויות. במשך כמעט 50 שנה, אנשי גוש אמונים ויורשיהם בנו התנחלויות בכל הגדה (ובעבר גם בעזה) מתוך ניסיון לשמור על "המפלצת" (כדברי ישעיהו לייבוביץ') ששמה ארץ ישראל השלמה. כמובן, שלא משנה כמה אותם מתנחלים יבנו, הם לא יצליחו להעלים את העובדה שיש בארץ ישראל השלמה כיום 5.8 מיליון יהודים ו-5.5 מיליון ערבים. זאת אומרת, שעם השטחים, תאלץ ישראל בסופו של דבר לבחור בין היותה מדינה יהודית למדינה דמוקרטית. ובכל זאת, כ-350,000 מתנחלים נמצאים כעת בשטחי הגדה.

אני מתנגד נחרצות לפינוי בכוח. זה מעשה לא הומני, לא מוסרי, עולה הון תועפות, נראה זוועה, ומרחיק אנשים מתמיכה בפתרון שתי המדינות (שהינו חיוני למדינת ישראל). פינוי 8600 המתנחלים בעזה עלה לא פחות מ-6 מיליארד שקלים.

לכן, אני רוצה להציע תוכנית אלטרנטיבית. אני מכנה אותה: "תוכנית שלוש האפשרויות".

למתנחלי גוש קטיף הוצעה אפשרות אחת ויחידה- להתפנות. ומי שלא התפנה, פונה בכוח ע"י צה"ל. אני מציע שלוש אפשרויות, שאף אחת מהן אינה כוללת פינוי כפוי. למען האמת, אפשרי שצה"ל בכלל לא יצטרף לגעת במתנחל אחד בכל זמן ביצוע התוכנית.

האפשרות הראשונה היא אפשרות של סיפוח. במסגרת הסכם הקבע, יתבצעו חילופי שטחים ביחס של 1:1. בתמורה להתנחלויות גדולות הקרובות לגבול עם ישראל, יימסרו כפרים ערביים במשולש ובשטחים המקיפים את הגדה המוכנים להסתפח למדינה הפלסטינית. פתרון כזה יאפשר לספח בין 70 ל-80 אחוז מהמתנחלים, תלוי בגבולות המדויקים.

האפשרות השנייה היא אפשרות של התפנות מרצון. במסגרת התוכנית, תוצע אפשרות של "פינוי-פיצוי" לכל המתנחלים שלא נמצאים בגושי ההתנחלות. אחרי שייושמו לקחי ההתנתקות, ניתן לפנות את רובם הגדול של המתנחלים שלא סופחו לשטחי מדינת ישראל, בתור קהילות, עדיף- בנגב ובגליל. אותם מתנחלים יוכלו להמשיך ליישב את הארץ בפריפריה, והפעם- בצורה חוקית, לגטימית ומוסרית. ניתן להניח שרובם הגדול של ה-100,000 מתנחלים שנשארו "מעבר לקווים" יחזרו לישראל בצורה הזאת.

http://www.youtube.com/watch?v=WZnis3XO5VM

האפשרות השלישית היא האפשרות היצירתית יותר, אבל מבחינות רבות ההגיונית ביותר. מי שיושב עמוק בשטח הגדה, ואדמת ארץ ישראל כל כך חשובה לו שהוא אינו מוכן להתפנות אל מדינת ישראל בשבילה- שיבושם לו. עשרות אלפי המתנחלים הבודדים שיישארו, ילכו ויקבלו תעודת זהות ירוקה. הם יוכלו להישאר בחברון, בית-אל ושילה, ארץ אבותיהם שלה התפללו אלפיים שנה, אבל כאזרחי פלסטין. כפי שיש מיעוט ערבי מסוים במדינת ישראל, יהיה מיעוט יהודי בפלסטין. מי יגן עליהם? אותם אנשים שמגנים על יהודי איראן (https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%93%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%90%D7%9F#.D7.91.D7.9E.D7.90.D7.94_.D7.94-20_.D7.95.D7.90.D7.99.D7.9C.D7.9A) ועל יהודים בכל מקום אחר בעולם.

לרוב הפלסטינים אין בעיה עם *יהודים*. הבעיה שלהם היא שהמתנחלים מייצגים את הכובש הציוני ששולל מהם את זכויותיהם. ברגע שהיהודים בגדה יהפכו מאזרחים סוג א'-א' של כובש זר למיעוט לאומי, היחס אליהם ישתנה מאוד. ובמקרה הגרוע ביותר- חוק השבות עדיין קיים בישראל, וישראל העלתה קהילות גדולות הרבה יותר, ממרחקים גדולים הרבה יותר.

עתה, משנפתרה בעיית ההתנחלויות, נשארה הבעיה הגדולה הבאה- ירושלים. בשל הבנייה וההתנחלות (הלגיטימית במידה מסוימת, יש לציין, משום שזה שטח מסופח) המאסיבית במזרח ירושלים והסביבה, חלוקה נעשית מאוד לא פרקטית, מעבר לחוסר הפופולאריות הברור של תוכנית כזאת.

למרות זאת, יש לא פחות משלוש אפשרויות לפתרון בנושא ירושלים, שככל הנראה יהיו מקובלים על שני הצדדים ולא יכללו חלוקה מלאכותית של העיר.

הפתרון הראשון הוא הקל ביותר. בינאום של העיר, לפי מתווה תוכנית החלוקה של 1947. לפי התוכנית, ירושלים הגדולה (שכללה אז גם את בית-לחם, והיום עוד כמה יישובים) תוכרז כשטח נייטרלי בפיקוח האו"ם, עם ממשל שיורכב ממועצה שחבריה ירושלמים ומושל זר שימונה מטעם האו"ם. תובטח כניסה חופשית לכולם ללא אפליה.

 

(גבולות אפשריים של ירושלים הגדולה).

פתרון נוסף הוא ריבונות משותפת. ירושלים יכולה להיות מוכרזת כאזור חופשי, שלגבי כל החלטה עליו יש צורך בהסכמה של שתי הממשלות. יהיה מעבר חופשי, ולא תהיה חלוקה. היתרון הגדול של התוכנית הזאת, הוא ששתי המדינות יוכלו להכריז שבירתן היא ירושלים השלמה והמאוחדת.

הבעיה העיקרית של התוכנית הזאת, היא שהיא דורשת תיאום מתמיד בין ממשלות שהאינטרסים שלהן לעיתים אינם זהים. זה עלול ליצור סבך בירוקרטי בטווח הארוך, או גרוע מזה- מתחים וחיכוכים בין הממשלות סביב אחת הערים הרגישות ביותר בעולם.

הפתרון השלישי הוא הפתרון האהוב עלי. אני מכנה אותו- "ירושלים לירושלמים". במסגרת הפתרון הזה, תוכרז "העיר החופשית של ירושלים". מעין מיני-מדינה שלישית בין ישראל לפלסטין. מוסדות השלטון הישראליים יוכלו להישאר במקומם, ואליהם יוכלו להצטרף מוסדות שלטון פלסטיניים. אך מי שבאמת ינהל את העיר יהיו הירושלמים עצמם. מועצת העיר וראש העיר יהיו השליטים, למעשה, של כל העיר. היהודים בעיר יקבלו ת.ז ישראלית, והערבים- ת.ז פלסטינית. אך בנוסף לאלה, כל תושבי העיר יקבלו אזרחות ירושלמית. כך, לא תהיה הפרדה בעיר, כל תושבי ירושלים יקבלו את זכויותיהם המלאות, והשאיפות הלאומיות של שתי המדינות ייושמו בצורה מתונה.

**

הערה לסיום- אבו מאזן שחרר הצהרה, בה הוא אומר ש"בהסדר הקבע לא נראה נוכחות של אף ישראלי על אדמתנו, אזרח או חייל". רבים פירשו זאת בטעות כאילו הוא מתנגד לנוכחות יהודית בפלסטין, בסגנון "תוכנית שלושת האפשרויות" שהצגתי קודם. אבל, המציאות שונה. יש הבדל תהומי בין "ישראלים" (שעשויים אף להיות ערבים!) ובין "יהודים". לדוגמא, בישראל יש כ-8 מיליון ישראלים, מתוכם 5.6 יהודים. לעומת זאת, באיראן יש כמה עשרות אלפי יהודים, אך אף לא ישראלי אחד.

אז מה הם רוצים בכלל? (או- על דעת הקהל הפלסטינית)

לאחר שביססנו את הנחת היסוד, כי על המדינה להיות במקום בו האנשים רוצים אותה, ולהתנהל בצורה בה האנשים רוצים אותה, הגיע הזמן לברר- מי הם האנשים האלה, ואיך הם רוצים שהמדינה שלהם תיראה.
את הסטטיסטיקה לגבי ישראל רובנו דוברי העברית מכירים, הן מהפרסומים התכופים בתקשורת המיינסטרים, והן מחוויתינו האישית כאזרחים באותה מדינה. לכן, אתמקד בפוסט הזה בדעת הקהל הפלסטינית, מלבד במקרים שבהם ארצה להשוות חלקים ספציפיים ממנה לדעת הקהל הישראלית.
נתחיל בסקר מוקדם יחסית. הזמן: נובמבר 2012. רקטות עפות לגוש דן, וחיל האוויר מפציץ בלי הפסקה מטרות בכל רחבי רצועת עזה. השנאה משתוללת, אזרחים מתים, ואווירת המלחמה משפיעה חזק מאוד על דעת הקהל. הסקר עצמו נערך בין ה-13 ל-15 בדצמבר 2012, פחות מחודש אחרי המלחמה.
http://www.pcpsr.org/survey/polls/2012/p46e.html#head1
למרות הראייה הברורה בישראל, שצה"ל ניצח בסיבוב הזה, הראייה בקרב הפלסטינים הפוכה. 81% מהפלסטינים (84% בגדה, 75% בעזה עצמה) מאמינים שחמאס הוא זה שיצא מנצח מהמלחמה. דעה זו אולי מגובה בכך, שבהסכם הפסקת האש בין ישראל לחמאס (בתיווך מצרים), הסכימה ישראל להכפלת שטח הדיג מ-3 מיילים ימיים ל-6 מיילים ימיים (בהסכם אוסלו המקורי, אגב, הובטח לפלסטינים 20 מיילים ימיים של שטחי דייג), ושהחקלאים העזתים יוכלו לעבד מספר שטחים נוסף מהאדמה שבבעלותם ונמצאת ליד גדר הביטחון. ישראל בהסכם הזה הבטיחה שלא להיכנס קרקעית לרצועת עזה ולחדול מהסיכולים הממוקדים. חמאס הבטיח להפסיק את ההתקפות על שטח ישראל מרצועת עזה, אבל לא התחייב לאכוף את ההסכם גם על ארגונים אחרים. עד מועד פרסום פוסט זה, נראה ששני הצדדים עומדים בהתחייבויותיהם.
ההרגשה הפלסטינית שהם ניצחו התבטאה בעלייה חדה בתמיכה בחמאס. 60% מהפלסטינים שנשאלו באותה תקפו אמרו שהדרך של הנייה לסיום הכיבוש היא הטובה ביותר, בזמן שרק 28% אמרו שהדרך של עבאס היא הטובה ביותר. אילו הבחירות התקיימו באותו זמן, הנייה היה זוכה עם 48% מהקולות (עבאס עם 45%).

גם הרגשת המיליטריזם והימניות התחזקה מאוד בציבור הישראלי באותה תקופה. בזמן המקביל, שהיה גם תקופת בחירות 2013 בישראל, סקר וואלה (http://news.walla.co.il/elections/) נתן לליכוד-ביתנו 42 מנדטים (חודשיים לאחר מכן, קיבלו 31 בתוצאות האמת), הבית היהודי – האיחוד הלאומי קיבל 13 מנדטים (12 בתוצאות האמת), ומפלגת הימין הקיצוני "עוצמה לישראל" קיבלה 3 מנדטים (פחות מ-2 בתוצאות האמת, מה שלא העביר אותה את אחוז החסימה). יש עתיד קיבלה באותה ימים 4 מנדטים בלבד (19 בתוצאות האמת), ומרצ- 3 מנדטים (6).
עם זאת, הזמן עבר, שני הצדדים עיכלו את המלחמה, וכוחם של הימין הישראלי והפלסטיני ירדו בהתמדה. גוש הימין ניצח רק בקושי בבחירות 2013, והימין הפלסטיני צנח בהתאם, ואפילו יותר.
סקר עדכני יחסית, מה-28 עד ה-30 לאפריל 2013, מראה בדיוק את הדברים הללו (http://www.pcpsr.org/survey/polls/2013/p47e.html#head4, http://www.jpost.com/Middle-East/Poll-Hamas-continues-to-lose-popularity-among-Palestinians-309372). כך, למשל, בתמיכה הספציפית בירי הרקטות. בחודש שלאחר המלחמה, 74% מהפלסטינים טענו שירי הרקטות "משרת את האינטרסים הפלסטיניים". אך בסוף אפריל, התמיכה צנחה. רק כ-38% מהפלסטינים הכריזו שהם תומכים בירי הרקטות. הנתונים לגבי דרך הפעולה הרצויה כדי לסיים את הכיבוש באופן כללי דומים. רק 40% תומכים באינתיפאדה חמושה, בזמן ש-64% אומרים שהם תומכים במחאה לא אלימה, ו-71% אומרים שהם תומכים ביצירת "עובדות בשטח", כמו המאחזים הפלסטיניים בשטחי התנחלויות מיועדים.
באופן כללי, מפתיע לראות כמה הציבור הפלסטיני דומה לישראלי. גם אצלם, 55% תומכים בפתרון שתי המדינות על בסיס גבולות '67, אך 56% מאמינים שזה יהיה קשה מבחינה פרקטית בשל ההתנחלויות. רק 29% תומכים בפתרון המדינה האחת (מדינה דו לאומית מהים לירדן), אפילו יותר מהתמיכה בציבור הישראלי.
מהבחינה הפוליטית, עבאס (אבו-מאזן) חוזר להוביל בסקרים. 52% אמרו שהיו מצביעים לו, בעוד רק 41% היו מצביעים לאסמעיל הנייה, ראש החמאס. בבחירות לפרלמנט, 41% היו מצביעים לרשימת פת"ח, בעוד רק 29% לרשימת החמאס. עם זאת, הדמות המעניינת ביותר מהבחינה הזאת הוא דווקא מרואן ברגותי, הכלוא בישראל באשמת סיוע ותכנון טרור. ברגותי הוא דמות ייחודית בציבור הפלסטיני, בשל שילוב הדעות הבלתי קונבנציונלי שלו. מצד אחד, הוא שואב תמיכה ממי שתומך במאבק אלים נגד ישראל (הוא הורשע בסיוע ותכנון מעשי טרור במהלך האינתיפאדה השנייה), ומצד שני- הוא תומך נלהב של פתרון שתי המדינות (http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3528886,00.html), דבר שנותן לו תמיכה רבה גם בקרב המתונים בציבור הפלסטיני. הדבר מתבטא בכך שהוא היה זוכה ב-60% מהקולות נגד הנייה (33% לזה האחרון), ובקרב נשיאותי משולש של עבאס, הנייה וברגותי, היה זוכה ברגותי ב-38% מהקולות (הנייה עם 31%, ועבאס עם 26%).

גם בקרב הפלסטינים הפסימיות שולטת. 71% הכריזו שהם מודאגים מכך שהם או משפחתם יפגעו על ידי ישראל. 59% מאמינים שהמטרה ארוכת הטווח של ישראל היא לא פחות מגירוש כל הערבים מהים לירדן. 21% מאמינים שמטרת ישראל היא סיפוח הגדה תוך שלילת זכויות האזרח מהפלסטינים (מצב דומה למדי לזה של היום), ורק 18% מאמינים שברגע שישראל תדאג לבטחונה, היא תיסוג לקווי '67.
כשנשאלו על דעתם על המטרות ארוכות הטווח של הרשות הפלסטינית ואש"ף, 64% מאמינים למטרה המוצהרת של סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית בגבולות '67, 15% מאמינים שהמטרה היא להקים מדינה דו-לאומית מהים לירדן בגבולות '48, ורק 11% מאמינים שהמטרה היא לשחרר את פלסטין כולה ולזרוק את היהודים לים ("תוכנית השלבים", שכה מדוברת בימין הישראלי). הם גם ספקנים לגבי ביקור אובמה שנערך כמה ימים לפני עריכת הסקר. 55% אומרים שביקור אובמה לא יצליח לעזור לתהליך השלום, אך 42% מאמינים שהוא דווקא כן יעזור. 70% מאמינים שאובמה לא יצליח ללחוץ על ישראל להקפיא את ההתנחלויות לצורך עריכת מו"מ.
חלק מהפלסטינים מיואשים למדי, ורוצים להגר למדינה אחרת. משה פייגלין מבסס על כך את התוכנית שלו, לתת לפלסטינים כסף כדי שיעזבו את הארץ, ולאחר מכן לספח אותה (ולשלול מכל הערבים את זכות ההצבעה).

פייגלין כאן טוען שעל פי מחקר (שלא הצלחתי למצוא) 80% מהעזתים ו-60% מתושבי הגדה רוצים לעזוב. על פי הסקר האחרון, מדובר על מספרים צנועים בהרבה. 49% מהעזתים ו-27% מתושבי הגדה מעוניינים להגר. בחישוב מהיר, מדובר בערך במיליון וחצי איש מתוך ה-4.5 מיליון תושבי הגדה והרצועה כיום. אם נניח שבמשפחה פלסטינית ממוצעת יש 6 נפשות, התוכנית של פייגלין לתת חצי מיליון שקל למשפחה עוזבת תעלה 2,804,176,257,197 (2.8 טריליון) שקל. זה בערך ארבעה תקציבי מדינה מלאים. וזה רק לשליש מהפלסטינים בגדה ובעזה (ולא כולל בכלל את 2 מיליון הערבים-הישראלים).
באופן כללי, ניתן לראות שבעוד הפלסטינים ברובם מתנגדים להתנגדות אלימה לישראל ותומכים בתהליך השלום, הם פסימיים למדי לגבי העניין, בדומה לעמיתיהם הישראלים. הקונספציה על הפלסטינים שוחרי המדון והמלחמה בקרב הציבור הישראלי מתגלה כלא נכונה במבט על המציאות, ואם משהו עוזר להלהיט את אותה רוח ימנית, זה דווקא המלחמה וההסלמה.

כאן ארצה להתייחס לסוגייה נוספת שלא עולה בד"כ. דעת הקהל בקרב הפליטים הפלסטינים בגדה, בעזה, ובמדינות ערב.

בישראל הקונספציה לגבי זכות השיבה היא שמדובר במיליונים על גבי מיליונים שרק מחכים להגיע לארץ ולהפוך אותה למדינה בעלת רוב ערבי מתוך כוונת זדון דמוגרפית. הבה נבחן את הנתונים:
לפי סקר שנערך ב-2003 (לצערי לא מצאתי סקר עדכני יותר) בקרב פליטים פלסטינים בגדה, בעזה, בירדן ובלבנון (http://www.pcpsr.org/survey/polls/2003/refugeesjune03.html), נמצא ש-12% מהפליטים הפלסטינים בגדה ובעזה, 5% בירדן, 23% בלבנון, ו-10% מהכמות הכללית, רוצים (לאחר הסכם שלום) לחזור לישראל של תוך הקו הירוק כחלק מזכות השיבה. השאר רוצים להישאר איפה שהם, להגיע למדינה הפלסטינית לכשתקום, או להגר לארץ רביעית. מכיוון שמספרם של הפליטים הפלסטינים עומד (על פי UNRWA והמחלקה המדינית של של ארה"ב, http://www.algemeiner.com/2012/05/30/u-s-state-department-affirms-support-for-5-million-palestinian-refugees/) על כ-5 מיליון, מדובר על כ-500,000 איש בלבד שמעוניינים להגיע לישראל. לצורך ההשוואה, בישראל כיום יש 1.8 מיליון ערבים בתוך תחומי הקו הירוק, עוד 2.5 מיליון בגדה, ועוד 1.5 מיליון בעזה (https://www.cia.gov/library/publications/the-world-factbook/geos/we.html).
כמובן, שנשאלת השאלה האידיאולוגית- מי היא זכותם של אותם פליטים פלסטינים לחזור בכלל? נניח, צעיר פלסטיני בלבנון, שאביו נולד בלבנון, וסביו גורש או ברח מאימת הציונים בגיל 15, ומת לא מזמן בשיבה טובה במחנה פליטים בלבנון- מי היא זכותו של אותו צעיר על הבית ביפו? לדעתי האישית, אין לו זכות כזאת. הפתרון הטוב ביותר בעיני הוא מתן פיצויים, התנצלות הדדית, וזכות שיבה למדינה הפלסטינית. אך על כך אפרט עוד באחד הפוסטים הבאים.

***

הערה קטנה לסיום על תוכנית בנט. מעבר לסרטון של שלום עכשיו שמסביר את הבעיות הפרקטיות העצומות בתוכנית הזאת (שלמעשה "מעכלת" את הגדה, בלי שינוי ברור בסטטוס קוו, ופשוט מכשירה חוקית בניית התנחלויות מאסיבית בכל הגדה), יצא לי לדון לאחרונה על הבעיה המוסרית התיאורטית של התוכנית הזאת, על פי הנחות היסוד שהצגתי בפוסט הקודם.

לבסוף, הגעתי למסקנה, שהבעיה המוסרית היא שהגבולות בתוכנית הזאת (לא שהם יוצרים מדינה פלסטינית בכלל) נקבעים בצורה חד צדדית על ידי ישראל. חיפשתי מפת ריכוזי אוכלוסיה יהודית וערבית, והכנתי "תוכנית בנט הפוכה", כד להראות את הבעייתיות של העניין. מה היה קורה אילו היה ניתן לפלסטינים לממש תוכנית כזאת?

של מי הארץ הזו? (או- על לאומיות ואדמה)

פעמים רבות, במיוחד בהקשרים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, נשאלת השאלה למי, מכל העמים, שייכת חתיכת האדמה הזאת בקצה המזרחי של הים התיכון.

כאן מגיעים נציגי הלאומיות הפלסטינית-ערבית, ונציגי הלאומיות היהודית, ומתווכחים ביניהם "של מי הארץ הזו". בעוד אחמד טיבי טוען שההתנחלויות הן מכשול לשלום משום שזו "אדמה שלא שלהם", נפתלי בנט אומר ש"האדמה הזו שלנו עוד מלפני האיסלאם".
בבסיס כל הטענות לאומיות על ארץ ישראל/פלסטין השלמה, עומדת הנחת יסוד היסטורית. לפיה, אם אבותיך ישבו במקום מסוים לפני 2000 שנה או במשך 2000 שנה (ליהודים ולפלסטינים המקומיים, בהתאמה), יש לך ולכל עמך זכות על כל אותה ארץ. אך האם העובדה (הלא כל כך ברורה, יש לציין) שאבות אבותיך רעו עיזים בהרי יהודה לפני 2000 שנה נותנת לך "זכות" על אדמה? כי גם חלק מאבותינו רעו עיזים בעבר הירדן. האם זה נותן לנו זכות על עבר הירדן? או שההצדקה לישיבה כאן היא התנ"ך? כי לפי הספר, עלינו לצאת למסע כיבושים מטורף שירחיב את גבולות ישראל מנהר מצרים עד נהר פרת. האם עלינו לעשות זאת?
ממש לא. כמו שאמר פרופסור לייבוביץ' כאן:

אין לשום עם שום זכות על שום ארץ. לאיש אין "זכות" על אדמה, משום שבמקרה נולד להורים מעם או דת מסוימים. עצם ההיוולדות אינה מעניקה שום זכויות מלבד זכויות האדם.
לכן- מיליוני יהודים שכן חיים היום בישראל, מתוקף איזו זכות הם נמצאים כאן?
הפתרון המקובל בשיח הישראלי הוא האנטישמיות והשואה. אנחנו כאן כי אנחנו מפחדים. כי כולם נגדנו. כי יש אנטישמיות בכל העולם. אמא'לה.
אבל לפי היגיון זה- למה לא אוגנדה? או בצורה יותר מדויקת, למה דווקא ארץ ישראל? ומה הגבולות של אותה ארץ שאנו תובעים בשם הפחד שלנו מכל מי שאינו יהודי? ויותר חשוב- על כמה לא-יהודים (פלסטינים ואחרים) זכותנו לשלוט, ולא לתת לרובם זכויות אזרח כלל, וזכויות אדם חלקיות מאוד? וכמו כן גם- מיהו יהודי? האם ניתן לנאצים להגדיר בשבילנו מיהו יהודי? מה עושה את נטור הקרתא, שאינו מכיר כלל במדינה, במוסדותיה ובחוקיה, יהודי? האם הדת שלו, שרוב מדינת ישראל לא מקיימת חצי ממצוותיה, והיותו נרדף-פוטנציאלי על ידי נאצים מהעבר הופכת אותו אוטומטית לאזרח ראוי במדינת ישראל? מי בכלל יכול לקבוע אובייקטיבית דבר כזה?
אני אומר, שהעניין הרבה יותר פשוט. לשום עם אין שום זכות על שום ארץ, אז למי כן יש זכות על הארץ? פשוט מאוד. הזכות על הארץ שייכת למי שיושב בה.
זוהי, בניגוד ללאומיות מבוססת האדמה, לאומיות מבוססת אנשים.
על פי עיקרון זה פעלה הלאומיות הגרמנית (התנועה המקורית לאיחוד גרמניה, לא העיוות המיליטריסטי והנאצי שלה, שהיה מבוסס אדמה לכל דבר ועניין).

בשיר הזה, שנכתב ב-1813, שואל המשורר- "היכן היא מולדתו של גרמני?". ולאחר התלבטויות קשות בין מקומות שונים ברחבי מרכז אירופה, מכריז המשורר שגרמניה נמצאת ב"כל מקום בו נשמעת הלשון הגרמנית", כלומר- בכל מקום בו יש גרמנים.
אם נשכלל את המסקנה הזו, נגיע לתובנה, שהשטח שעליו מדינה יכולה להתקיים הוא השטח שעליו יושבים אנשים שרוצים בה. חד וחלק. לכן, זכותנו לשבת כאן מוענקת לנו בזכות העובדה שאנו יושבים כאן. אני, למשל, יליד הארץ. אני נולדתי כאן, ומבחינתי- זה הבית היחיד שאני מכיר. חבריי שעלו לכאן, הגיעו למקומות שהאנשים בהם רוצים אותם. מתוקף הדברים האלה, והגדרתנו העצמית כשייכים ללאום היהודי הרוצה לחיות במדינתו, ולא מתוקף מקום המגורים (המוטל בספק) של אבותינו, אמונתינו באל כזה או אחר, או כל קריטריון שהלאומיות ניכסה לעצמה ברבות השנים.
הדגשתי את המונח "הגדרה עצמית", מכיוון שאני חושב שזה המונח החשוב ביותר להבין כאשר מדברים על לאומיות וזכויות לאומיות. לאומיות, לפי תפיסתי האישית, היא חלק מהזהות האישית שאדם מגבש לעצמו. הוא כמובן עושה את זה בהשפעת סביבתו, תרבותו, וחינוכו, אך בסופו של דבר, מדובר בהחלטה אישית שכל אדם לוקח על עצמו.
הבה ניקח את זה לבעיה הבוערת ביותר שניצבת בפני החברה הישראלית (גם אם חלק מהפוליטיקאים מבקשים להתחמק ממנה)- הבעיה הפלסטינית. שני מיליון וחצי פלסטינים מוחזקים תחת תנאי כיבוש ישיר, בלי זכויות אזרח ועם זכויות אדם חלקיות בלבד (יהיו הסיבות אשר יהיו), ועוד שני מיליון מוחזקים בתנאים של הסגר. אותם מיליונים מזהים את עצמם כפלסטינים, ורובם (http://www.pcpsr.org/survey/polls/2012/p45ejoint.html) דורשים מדינה עצמאית סביב גבולות 67', או לפחות מדינה אחת דו לאומית שתיתן להם את זכויות האזרח והאדם המגיעות להם. ישנם גורמים בישראל הטוענים, מסיבות היסטוריות כאלה או אחרות, ש"אין עם פלסטיני" (http://cafe.themarker.com/post/784181/, http://www.mako.co.il/news-military/israel/Article-dffe2337c6e3131004.htm), ומתוקף כך "אין כיבוש" (בנושא הכיבוש עצמו לא אגע כרגע, ואשאיר את זה לאחד הפוסטים הבאים). אך בגלל כל אותן סיבות שהצגתי לעיל, כל עוד יש אנשים שמגדירים את עצמם פלסטינים, יש עם פלסטיני, וכל אמירה אחרת היא פשוט התכחשות למציאות.
ולכן, משום הגדרתם העצמית כעם ולאום, ורצונם במדינה במקומות בהם הם רוב ברור, ישנה זכות (מבחינה מוסרית-אידיאולוגית) לפלסטינים למדינה עצמאית משלהם, בדיוק כפי שליהודים זכות למדינה משלהם בשטחים בהם יש רוב הרוצה את מדינת ישראל ומעוניין בקיומה. זכות זו מקבלת חיזוק ניכר וברור, כאשר מדינת ישראל השולטת עליהם אינה מעניקה להם זכויות אזרח, ואף מגבילה את זכויות האדם שלהם בצורה ניכרת.
אך האם הדבר פרקטי? באיזה דרכים יש לעשות זאת? האם באמת ביטחון ישראל עומד בסכנה, ונסיגה מהגדה המערבית תיצור מטחי טילים על ת"א? מה עם המקומות הקדושים? על מה אפשר לוותר? מה החלק שלהם בעסקה? ואיך כל זה קשור לפוליטיקה מזרח תיכונית? על שאלות אלו ואחרות אדון בפוסטים הבאים.

אך רק לסיכום- סרטון המראה בצורה מדויקת למדי, למי באמת שייכת הארץ הזאת: