דילוג לתוכן

אז מה עושים עם שיטת הבחירות שלנו? (או- על משילות, ייצוגיות, ומה שביניהם)

פברואר 19, 2014

במהלך עשרים השנים האחרונות, התרחשו ניסיונות הולכים וגוברים להעלות את אחוז החסימה. הניסיונות המוצלחים ביותר בעניין היו בכנסת ה-13 (ממשלת רבין), שבה הועלה אחוז החסימה מה-1% המקורי שנקבע על ידי בן גוריון, ל-1.5%. גם בכנסת ה-17 (ממשלת אולמרט) הועלה אחוז החסימה, הפעם ל-2%, מה שמנע סופית את קיומן של מפלגות יחיד, ועד היום מונע לעיתים ממפלגות שזכו לשני מנדטים, לפי חלוקת הקולות הרגילה, להיכנס בכלל לכנסת (עוצמה לישראל בכנסת ה-19, למשל). כיום יש ניסיון עיקש של מספר ממפלגות הקואליציה, בראשות ישראל ביתנו, להעלות את אחוז החסימה לכ-3%-4%. אחוז החסימה מעוות את תוצאות הבחירות, מה שלעיתים יוצר מקרים משעשעים, כמו למשל שבבחירות 1995 ברוסיה, אחוז החסימה של 5% מנע מלא פחות מ-45% מהקולות הכשרים ייצוג בפרלמנט,

או בבחירות המקומיות במועצה המקומית מע'אר, שם בשנת 1965 אף אחת מ-19 המפלגות שהתמודדו למועצה לא עברו את אחוז החסימה.

מפגינים רוסים נגד אחוז החסימה

הטיעונים הקלאסיים בעד ונגד אחוז החסימה (והעלאתו בפרט) שחוקים למדי. מצד אחד, טוענים התומכים כי הדבר יחזק את המשילות. כלומר, מפלגות קטנות יתקשו להיכנס לכנסת, ובכך יתחזקו המפלגות הגדולות. כתוצאה מכך תהליך הרכבת הממשלה יהיה חלק יותר וכרוך פחות בויתורים פוליטיים לטובת המפלגות הללו, בצורה בלתי-פרופורציונלית לגודלן. העלמתן של המפלגות הקטנות גם ימנע תופעות של פרישת-פתע של אותן מפלגות קטנות מהקואליציה, מה שמפיל ממשלות במהירות ויוצר בעיה של בחירות תכופות, יקרות, וחסרות משמעות.

מנגד ישנה האמירה העקרונית, שהייצוגיות המפלגתית היא הערך העליון בדמוקרטיה, ואסור להתפשר עליה גם לטובת ממשל יציב יותר המסוגל לבנות מדיניות ארוכת טווח. לכך עונים הראשונים שכל מה שהמפלגות הקטנות צריכות לעשות כדי לשמור על ייצוגן- הוא להתאחד ולרוץ כרשימה משותפת. זאת במטרה "לגרום להצנעת אינטרסים סקטוריאליים" כלשון החוק.

הוויכוח בין שתי הגישות הללו נראה לעיתים כמו דו שיח של חרשים. הטיעונים אינם באינטראקציה אחד עם השני, וכמעט שאין דיון על השאלה הפרקטית- מה קורה בפועל כשאחוז החסימה עולה, במיוחד במדינה עם תרבות פוליטית כמו זו של ישראל?

לצורך בחינת עניין זה, הבה נסכים עם הטענה העקרונית שיש לחזק את המשילות גם במחיר אובדן מסוים של הייצוגיות. כמו כן גם נניח שהעלאה ל-3%-4% של אחוז החסימה לא תיצור פגיעה משמעותית בייצוג הציבור הערבי בארץ בשל איחודים (למרות שכל מי שמכיר את חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד יודע, שהשוני האידיאולוגי ביניהם דומה לזה של מרצ, ש"ס והליכוד בציבור היהודי). גם אם אנו מסכימים עם כל הטענות הללו של תומכי העלאת אחוז החסימה, בואו נבחן את טענתם המרכזית- הדרת מפלגות קטנות מהכנסת תחזק את המשילות ותמנע "סחטנות פוליטית" של מפלגות לשון-מאזניים.

הטענה היא למעשה, שהמפלגות הקטנות (בנות פחות מ-4 מנדטים), הן אלה שמהוות את לשון המאזניים שממשלות נחות עליהן, וריכוז הכוח בידי המפלגות הגדולות יותר יגביר את יציבות הממשלות, וכתוצאה מכך את המשילות. אז בואו נברר מי הן בדיוק אותן המפלגות ה"גדולות יותר". עם אחוז החסימה החדש, מפלגת ימין קיצונית כמו "עוצמה לישראל" לא תטרח בכלל לרוץ. ולאיפה אותם מצביעי עוצמה לישראל יילכו? לליכוד, שאינו מתנגד עקרונית לוויתורים טריטוריאליים? מובן שלא. ח"כי עוצמה לישראל היו נשארים בבית היהודי-האיחוד הלאומי, מקצינים אותה, ו(רוב) מצביעיהם היו נשארים איתם. מנסחי החוק מודים בעצמם שהעלאת אחוז החסימה מכוונת בעיקר כלפי מפלגות קיצוניות.

בסיכומו של דבר, אפשר לראות שהעלאת אחוז החסימה תביא למעבר של קולות מהמפלגות הקטנות למפלגות הבינוניות, שקרובות אליהן אידיאולוגית. מפלגות בינוניות ששואפות להיות שותפות בכירות בקואליציה קרובה אליהן, ולאו דווקא לכוון לראשות הממשלה.

אני טוען, שדווקא לא המפלגות הקטנות גורעות מהיציבות, אלא דווקא אותן מפלגות בינוניות. הסיבה לכך ברורה- המפלגות בנות 1-4 מנדטים הן כמעט תמיד פשוט קטנות מדי מכדי להפיל ממשלה. דווקא למפלגות הבינוניות, להן יש לרוב יותר מעשרה מנדטים, יש את הכוח להפיל ממשלה בהינף אצבע, ולגרום לראש הממשלה המכהן כאב ראש אדיר. בממשלה הנוכחית, למפלגה הקטנה ביותר (התנועה, בעלת 6 מנדטים), אין את היכולת להפיל את הממשלה פשוט בשל קוטנה היחסי (לממשלה הנוכחית יש 68 מנדטים, 8 יותר מה-60 הנדרשים). אך לכל אחת ממפלגות הקואליציה הבינוניות (יש עתיד, הבית היהודי, ובמידה מסוימת גם ישראל ביתנו) היכולת להפיל את הממשלה על ידי החלטה פשוטה לפרוש. וראו איזה פלא- בדיוק אותן מפלגות הן אלה שמקדמות בצורה האינטנסיבית ביותר את העלאת אחוז החסימה (בעוד שביבי עצמו, דווקא, מהסס בקשר לכך). העלאת אחוז החסימה ומעבר של קולות מהמפלגות הקטנות (שלא ייכנסו לכנסת) למפלגות הבינוניות, לא רק שלא יחזק את היציבות, אלא דווקא יחליש אותה.

הבה נבחן טענה זו במבחן ההיסטוריה. אני הולך להציג את כל ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות (1984-2014), ואת הסיבה להתפרקותן המוקדמת, אם הייתה כזאת.

ממשלה

סיבה להתפרקות

מספר המנדטים של המפלגה המפרקת

ה-21-22 (ממשלות האחדות של פרס ושמיר)

התקיימה כסדרה למשך כל הכנסת ה-11

ה-23

פרישת המערך בראשות פרס ב-1990

39

ה-24

פרישת תחייה ומולדת מהממשלה ב-1992

3+2

ה-25 -26

ממשלות רביןפרס, ה-25 פורקה בעקבות רצח רבין, ושמעון פרס המשיך את כהונתה כמתוכנן

ה-27

ש"ס, יהדות התורה, וישראל בעלייה סירבו לאשר את התקציב

10+7+4

ה-28

פרישת ש"ס מהממשלה

17

ה-29

פרישת העבודה מהממשלה

26

ה-30

האירוע המוחי של שרון

ה-31

התפטרות אולמרט וחוסר היכולת של לבני להקים מחדש קואליציה בשל חילוקי דעות עם ש"ס ויהדות התורה

12+6

ה-32

הקדמה יזומה של הבחירות

אנחנו רואים, שהסיפור על מפלגות זערעוריות שבכוחן הדל מפילות ממשלות הוא בסך הכול מיתוס. מי שבאמת הפיל ממשלות לאורך כל אותן שנים אלה מפלגות בינוניות, שדווקא אותן העלאת אחוז החסימה מחזק. אותן מפלגות בדיוק שתמכו ותומכות בהעלאת אחוז החסימה (וביכולתן לכפות את רצונן, משום שהן ה"סחטניות" האמיתיות). לכן, אם ברצוננו לוותר על חלק מהייצוגיות כדי לחזק את המשילות, עלינו למצוא שיטה שלא מפלה לטובה את המפלגות הבינוניות, כמו העלאת אחוז החסימה, אלא כזאת שדווקא מחזקת את גרעין השליטה של הממשלה- המפלגות הגדולות.כלומר, במהלך 30 השנים האחרונות (ואף יותר מזה, אם מתעמקים בממשלות בגין ורבין), אך ורק ממשלה אחת מתוך ה-10 שהיו, הופלה ע"י מפלגות קטנות. וגם במקרה הזה, לא הופלה הממשלה על ידי מפלגה קטנה אחת, אלא על ידי שתי מפלגות שכוחן המאוחד עדיין עולה על אחוז החסימה של ה-3%-4%. ויש לזכור שבנוסף לכך, עד 1992 יכלו מפלגות יחיד להיכנס לכנסת.

גרעין השליטה של המפלגות הגדולות הוא זה שמשפיע באמת על יציבות הממשלה. הוא זה שמכתיב את עמידות הממשלה והעומד בראשה ל"סחטנות" של מפלגות קטנות ובינוניות. ובשל התרבות הפוליטית בארץ, גרעין שליטה זה נמצא ברגרסיה לאורך שנים-

כעת אציג אלטרנטיבה שעושה בדיוק את זה- הגדלת גרעין השליטה של המפלגות הגדולות, עם מינימום של פגיעה ממשית בייצוגיות בכנסת. שיטה זו היא שיטת הבחירות האזורית, שאשלב אותה עם השיטה הנוכחית לכדי שיטה היברידית שתניב, לדעתי, את התוצאות הטובות ביותר.

לפי שיטת הבחירות האזורית, מחלקים את הארץ למספר רב של אזורי-בחירה שווי אוכלוסייה. בכל אזור כזה, מתמודדים מספר מועמדים מפלגתיים או בלתי מפלגתיים, שוכני אותו אזור. ביום הבחירות, מצביעים הבוחרים לאחד המועמדים של האזור שלהם, וזה שזכה למספר הרב ביותר של קולות- נבחר להיות חבר הכנסת מטעם אותו אזור. לשיטה זו מספר יתרונות ברורים על פני שיטת הבחירה המפלגתית:

  1. כיום, חברי הכנסת נבחרים, למעשה, על ידי המפלגות ולא על ידי הציבור. הדבר גורם לכך שחברי הכנסת, במיוחד של מפלגות גדולות, שואפים הרבה יותר לרצות את מתפקדי המפלגה ועסקניה, מאשר את ציבור הבוחרים שלהם. זה גורם לתופעות של "התפקדויות ארגזים", או עסקאות פתלתלות עם מרכז המפלגה. בשיטת הבחירות האזורית, חברי הכנסת נבחרים ישירות על ידי האזרחים, והם חייבים דין וחשבון אך ורק להם.
  2. הדבר מחזק בצורה משמעותית את המפלגות הגדולות. בשל העובדה שבכל אזור המועמד עם מספר הקולות הגבוה ביותר מנצח, למפלגות קטנות ובינוניות קשה הרבה יותר להראות הישגים ברמה האלקטורלית ולמצוא אזורים בהם המועמדים שלהם ייכנסו לכנסת. בבריטניה, בה השיטה נהוגה שנים רבות, המערכת הפוליטית היא כזאת של 3-4 מפלגות
  3. שיטת בחירות כזאת מובילה לייצוג ראוי של אוכלוסיות שלא תמיד מיוצגות, בגלל שיטת הבחירה המפלגתית. שיטה כזאת תוביל לייצוג פרופורציונלי של אזורי פריפריה שכמעט שלא מיוצגים בכנסת, על חשבון אליטת-מרכז-הארץ שכרגע שולטת ברוב מוחלט.

שיטה זו מיושמת בד"כ במדינות גדולות- שם יש יתרון רביעי, של ייצוג האינטרסים האזוריים, שבשל גודל המדינה יכולים להיות מאוד שונים מאזור לאזור. אך אני מאמין שגם במדינה יחסית קטנה כמו ישראל, שלושת היתרונות העצומים שנזכרו למעלה מספיקים בהחלט כדי ששיטה זו תהיה מוצלחת בהרבה מהעלאת אחוז החסימה.

הבעיה העיקרית עם שיטה כזאת היא לרוב בעיית התווית הגבולות (Gerrymandering).

על ידי שינויים קלים בגבולות אזורי הבחירה, ניתן להביא לייצוג לא פרופורציונלי בכנסת. בעיה זו, ופתרונה האידיאלי(חלוקה מתמטית של אזורי הבחירה), מוסברים היטב בסרטון הנפלא הבא-

הבעיה השנייה הינה למעשה, האובדן היחסי של הייצוגיות. שיטת בחירות כזאת תצמצם את מספר המפלגות לבין 2 ל-4 ,תביא למירכוז בלתי נסבל של העמדות הפוליטיות המיוצגות בכנסת, ותשאיר כל דבר שהוא מחוץ לקונצנזוס בחוץ. הפתרון לבעיה זו הוא השיטה ההיברידית. בשיטה ההיברידית, הבוחר מגיע לקלפי ובידו שני פתקים- פתק אחד למועמד האזורי, ופתק אחד למפלגה ארצית. הכנסת תורכב מ-60 ח"כים אזוריים שנבחרים מ-60 אזורי בחירה בארץ, ומ-60 ח"כים שנבחרים כחלק ממפלגות בדומה לשיטה כיום. בסך הכול הכנסת תישאר באותו הגודל בדיוק- 120 ח"כים. על מפלגות הרצות בצורה ארצית לא יוטל אחוז חסימה, כך שאחוז החסימה הפרקטי יהיה 1/60, כלומר 1.67%, ירידה קלה בלבד מהמצב כיום. אנחת רווחה לכל אלה החוששים משום מה מחבר כנסת יחיד שנבחר רק על ידי 30,000 איש.

בסופו של דבר, העלאת אחוז החסימה הינה איוולת ממדרגה ראשונה, גם אם רואים לנכון באופן עקרוני לוותר על חלק רק מהייצוגיות והפלורליזם בכנסת, (שבאופן כללי מעודד את חופש הביטוי ואת השתתפות הציבור כולו במערכת הפוליטית, גם אם הוא לא מתיישר עם הקונצנזוס), ישנן דרכים טובות בהרבה להשיג הרבה יותר.

From → Uncategorized

להגיב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: